ושוב נשטף הרחוב בשחור ולבן
ושוב זה כזה לא מובן מאליו
שוב זה עושה לי את הפרפור הזה בבטן
לראות אותכם בוחרים.
בעדינות ובאצילות השמורה רק לכם, בחורים
אבל באסרטיביות, מודעת או שלא
בחרתם בזמן.
ותצטרכו לעמוד בו בזמנים תובעניים.

לא שאת הכל אני מבינה אבל מה שאני כן, שזה בכלל לא פשוט
ללמוד, ולהתמודד, עם חברה, עם גבולות, עם אוכל לא משו, בעצם בלי אוכל,עם אגו ומלחמותיו, ועוד דברים שאני לא יודעת.

והיום, אחרי חודש, חזרתם.
קצת כפופות לכם הכתפיים מגודל האחריות, סומק קל בלחיים מהפגישה המחודשת (כן, גברים)
המזוודה הזאת ביד אחת. אני יודעת, יש בה גם שוקולד עם פתק מאמא, לא משנה איזה שיעור אתם. ותמיד תחביאו את זה אחד מהשני או שתחליקו דחקות על האמא.
ויש גם ידיים שתופסות שקית אשפה ממולאת בשמיכה וכרית...

אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין כמה לא שבו. לשחור לבן, לישיבה, לבית.
צביטה חזקה בלב.

ואצלי? הבית יהיה הרבה יותר מסודר, זה בטוח, ויהיה לי יותר מרחב, להכל. אבל אשמע את השקט שפה, ויישאר מלא אוכל בסיר, והלב הזה שפירפר כשראה אותכם ברחובות, יפעום אותכם בלי הפסקה, ויתגבר על עצמו לא להתקשר, ויבין... שזה כל כך מיוחד להיות מי שאתם.

ויחד עם הדמעה הסוררת, אני מתמלאת גאווה ותודה גדולה לבורא עולם ששם אותי במקום הזה עם תפילה ענקית על כל השחור-לבן הגיבורים, שימשיכו, ויהיו שמחים, ופשוט יצליחו!