הבנים חזרו השבוע בהדרגה. החופש תמיד מתחיל בהחלטות חשובות, השנה לא אאבד את שפיות דעתי, השנה אנצל את הזמן לזמן איכות.

בפועל: הכסף שחשבתם שתצליחו לשים בצד נגמר מאד מהר, חייבים לצאת לעבודה ונודה ונתוודה אנחנו עובדים בחצי גז, עם כל הלחץ והעייפות. הילדים קמים בבוקר עם השאלה: אז מה נסגר היום, ואמא כסף.. המטבח, אוי המטבח, בכלל כל הבית הופך לזירת קרב, הם ערים עד אור השחר, מטבחים ומבשלים, ובישיבה מסתבר הם לומדים גמרא וקושיות, אבל מרוב עומק ופלפול, הכלים בכל מקום.. ואני גם יודעת בדיוק מה הם אכלו או ניסו לאכול. אם בכלל נשאר פירור במקרר.

והאמא והאבא מנסים לתזז בין השוטף לבית, במהלך השנים פחדתי להביע דיעה, מיד התקיפו אותי. מה את לא נהנית עם הילדים שלך? לכי תסבירי שאנחנו מאד נהנות עם הילדים שלנו, אם רק יכולנו גם לצאת לחופשה ארוכה ללא גבולות. ואם תשלום כזה שיאפשר גם ללכת לצימר לשבועיים.

אז הנה לפני שבוע כשהבנים חזרו, נתקלתי באימהות דומעות שמספרות כיצד עמדו שעות במטבח להכין לבנים שחוזרים לישיבה, קופסאות עם רוגלך וטעם של בית. צר לי שלא יכולתי להזדהות, אני בעיקר בכיתי מיאוש כי איבדתי שליטה על הכביסות ולא מצאתי את החולצות הלבנות. ובעיקר צרחתי שימהרו כבר ללכת, וכן, אני מרשה להם לרשום במכולת עוגיות ושוקולדים, העיקר שיחזרו לישיבה.

"אבל אמא אין לי מספיק חולצות "בן השבע עשרה מיילל, "קודם תסע לישיבה, תן לי להתארגן על הבית ונשלח לך", התחלתי לדמוע, בעיקר שוב... מחוסר אונים. תחזירו לי את השפיות. "אמא אני יכול לקנות חולצות חדשות?" הוא מתעקש, "כן, תנסה עם הויזה תעבור, תקנה לי גם קפה הפוך וסנדוויץ ....".